תפריט נגישות






מקהלה הונגרית- יגאל שוורץ / אסנת פיינזילבר ברדה

makela hongrit  מקהלה הונגרית- יגאל שוורץ / אסנת פיינזילבר ברדהmakela hongritמקהלה הונגרית – יגאל שוורץ / אסנת פיינזילבר ברדה

זיכרון מימים רחוקים: תואר ראשון בסוציולוגיה באוניברסיטה, המרצה אומר שבניגוד למה שחשבו פעם, שהמשפחה היא מקור לאהבה וביטחון, חוקרים רבים סבורים כיום שהמשפחה היא מקום שלילי, בסיס לשנאה, קנאה וצער. כנראה שהמרצה הזה לא גילה את אמריקה.

ומה עושה סופר או עורך הבא לספר את סיפורה של משפחתו? יגאל שוורץ, חוקר ספרות וראש החוג לספרות באוניברסיטת באר שבע, שכתב בעצמו עשרות ספרים, וערך כמאתיים, מצא דרך מקורית לעשות זאת. מצד אחד הוא רוצה לספר את הסיפור של משפחתו, להציל מהשכחה את אמו, אביו ואחותו, את סיפור ילדותו ונערותו כבן לניצולי שואה מהונגריה, ומצד שני, מה עושים אם הסיפור כל כך קשה וכואב.  מדובר בהורים שהצליחו לברוח מגורל יהודי הונגריה, באב מתעלל מינית, באם הבוגדת בבעלה באופן גלוי, ונוטשת את ילדיה.

שוורץ כאמור, בחר בדרך מקורית. הוא סיפר את הסיפור שלו לפני כשלושים שנה לרות אלמוג, והיא כתבה את הסיפור "גמדים על הפיז'מה" (לא להתבלבל, זה ממש לא סיפור ילדים). שיצא בקובץ הסיפורים "תיקון אמנותי", שוורץ פנה כעת אל הספר, והוא מנתח אותו מבחינה ספרותית ומבחינה פסיכולוגית, ונותן את הפרשנות שלו לאירועים. ותוך כדי כך הוא מאפשר לדמויות, אחותו, אביו ואמו להציג את הזווית שלהם לאירועים שהתרחשו, להביע את דעתם, להתנצח. (מזכיר קצת את שש דמויות מחפשות מחבר של פירנדלו). ניתוח כזה מרחיק אותו מהאירועים הכואבים, לפעמים הוא הבן, קיש הרצג, נסיך קטן, הבן המועדף על האם והשנוא על האב, ולעיתים הוא מבקר הספרות, המנתח את הסיפור, האירועים והדמויות באיזמל קר, מתחשבן עם הקרובים לו, המתים כבר, ועם מחברת הסיפור רות אלמוג, אותה הוא מכנה בחיבה "אלמוגה", איתה עם הבחירות הספרותיות שלה.

כל ניתוח של היצירה הזאת לא יעמוד על גדולתה. שוורץ חושף סיפורים כואבים וקשים על משפחתו, מתעמת עם הזיכרונות הכי קשים, מנסה לפענח, מה היה שם. הסיפור המתרחש רובו ככולו בפרדס בו מתגוררת משפחת העולים ניצולי השואה מהונגריה, מקנה משנה תוקף לביטוי "הציץ ונפגע". כתיבה כזו יש בה מן הסתם אפקט תרפויטי, ניסיון להבין את הבסיס שלך, ומה היה שם, בילדות. רוצו לקרוא. להלן ציטוטים מהספר:

"משהמריאה הציפור המודרנית, גיששתי באצבעותי אחר השיחון הגרמני-עברי שרכשתי, וחיפשתי ומצאתי, מעל ימים ויבשות, מעל הרים וחיות, כיצד אומרים בשפתו של אשמדאי: נסיעה טובה. כיצד אומרים: נא להתפשט! כיצד מבקשים: סליחה. כיצד פוקדים: ימינה, שמאלה! כיצד: מה מקצועך? כיצד אומרים: אמבטיה. כיצד אומרים: אמבטיה. אמבטיה. מקלחת. חדר רחצה. שירותים. כיצד אומרים: תחנה אחרונה(...)" (עמ' 68).

"בשעות שדעתי על אמי הייתה נוחה – ולא היו הרבה כאלה – שבתי ודימיתי אותה בדמות אישה ילדה העומדת ברחוב, בידה פרח, חרצית או משהו כזה, תולשת עלה כותרת אחר עלה כותרת ושואלת בקול: אוהב/לא אוהב. שכן, כל האנשים בעולם, נחלקו מבחינתה על פי נייר הלקמוס הזה. היא הייתה נוהגת לומר בלי לעפעף: הוא היה איש רע או גנב, אבל הוא אהב אותי. ומי שהיה מראה לה סימני אהבה, אמיתיים או מדומים, הייתה מתמסרת אליו בלי שהיות. לא רק גברים. גם שכנות. שליח מהסופר, נהג מונית, וכל כיוצא באלה. ואחרי חמש דקות הם היו יקרים בעיניה – כפי שלפחות טרחה להצהיר – יותר מילדיה, שממילא לא אכפת להם ממנה לא רע, אחי, לא רע. אני פחות ידעתי להתחשבן איתה, למרות שהייתה הרבה יותר רעה אלי. נכון, אחותי, את התחשבנת יותר עם אבא, אנחנו נוהגים להתחשבן, כנראה, עם מי שאנחנו יכולים לאפשר לעצמנו להתחשבן איתו. זה שאנחנו יודעים שהקשר איתו יישמר בכל תנאי. הנה, אצלך בשירים יש לא מעט אבא. וכמעט אין זכר לאמא. אמת, וכפי שאני רואה, גם אצלך אבא לא מככב. שוב ושוב אתה סותם לו את הפה. כמו שעשית לו כשהייתה קטן. וחטפת. לא כמוני. אבל חטפת. ועכשיו אתה עושה מה שבא לך. אנחנו פרשנו וכל הביצה עומדת לרשותך..." (עמ' 74).

"ואשר לשירה ולאהבה: כמה שזה אמא שלי. הילדה-אישה-ילדה שאינה יכולה לחיות שנייה אחת בלי לקבל אישור, ולו גם מזויף בעליל, שהיא נאהבת. אמת, זאת עדות מובהקת לפן האינפנטילי השליט באישיותה. אבל, בגלל הפן האינפנטילי שרדה. לא, הסיבה לכך שנמנעה מלספר לי אל אימי "הצעדה" (צעדת המוות מבודפשט לגבול האוסטרי, כ220 ק"מ שהחלה ב10.11.44, אפ"ב), וסיפרה לי רק על ה"יופי", שהיה בה (אני זוכר שזה נשמע כמו תיאור של מחנה קיץ שהתרחש, בשל איזו תקלה מוזרה, דווקא בחורף, בשלג ובבוץ, וגם, משום מה, בגלל איזו תקלה לוגיסטית מגוחכת של המארגנים, לא היה כל כך מה לאכול) אינה משום שחסה על ילדותי הרכה – היא לא נהגה להביא בחשבון נימוקים "חינוכיים" כאלה. היא נהגה כך משום שבנתה לעצמה כך את ה"אירוע". אלה היו נעוריה. הנעורים היחידים שהיו לה. וכדי להמשיך לחיות, היא הבינה בחושי ההישרדות המופלאים שלה שהיא צריכה לצייר אותם לעצמה, כבר בעת התרחשותם, וודאי אחרי שפסו ועברו, כתקופה שהיו בה גם מאפיינים של תקופת התבגרות נורמלית, כזו של נערה רגילה, בכל מקום ובכל זמן. חיוניות, יופי, שירה, וכמובן, איך לא, גם "רומן" בלתי אפשרי (עם קצין ס"ס שהתאהב בה והציל אותה, אפ"ב), שהלקח הראוי להילמד ממנו הוא, בראש ובראשונה, ואולי אפילו, אך ורק, כמה עוצמתי היה השארם שלה כבר אז...הו הו, אח שלי, כמה שאתה מחזיק מהאמא הזאת שלך. בוא, נודה על האמת. היא הייתה ונשארה זונה. או בשפה שלך, שרלילה. היא תמיד עשתה עיניים לכל אחד. לא סתם קלארי, אחותה, דודה שלנו, לא סבלה אותה, ולא טרחה לשכנע את בעלה שישאירו אותה בביתם אחרי שחזרה. (עמ' 87-88)

וכמה חוכמה ורגישות צריך כדי לכתוב פסקה כזו: (תיאור המרדנות עולה בקנה אחד עם תיאוריהם של הצברים, שמרדו בעולם הישן ורצו לבנות עולם חדש בישראל).

"אמי ואבי, ושוב, הדבר נכון לדעתי ביחס לעולים רבים לארץ – היו "הכבשים השחורות" של משפחותיהם. הם לא היו פחות מוכשרים. לא פחות חכמים, ולא פחות יצירתיים. וגם הם היו יכולים, לכאורה, להישאר בהונגריה או להגר לארצות הברית ולעשות חיל. אבל רק לכאורה. שכן, למעשה – וכאן, אלמוגה, אני חלוק עלייך בנוגע למקום האקסקלוסיבי שנתת לאירועי השואה כגורם מעצב דמות, פעולות ותגובות מסוימות – בשני הורי נטמן, כנראה, איזה יצר מרדני, שניכר בהם כבר בילדותם, איזה זרע חורג, גן שנצרב בהם בירושה מאיזה בן משפחה "אחר", יצר, זרע, גן שחולל בהם מרי, שלבש תדיר פנים של כעס על כל העולם. וזה עלה וצף בשואה, וזו צרה לו צורה חדשה, והוא, בצורתו החדשה, שבללה את האחרות האישית באחרות האתנית, היה זה שהבריח אותם מארצם וממולדתם, טילטל אותם בדרכים ובימים וגזר עליהם –ובעקבות כך גם על ילדיהם וילדי ילדיהם – גורל חדש בארץ הישנה-חדשה. הקשר הכמעט אוטומטי שיצרת, אלמוגה, באמצעות מילות הצופן שמשמיע האב, בין דמות והתנהגותה של האם, לוצי לבין קורותיה בשואה, אינו ממצה ביחס ל"פרוטוטייפ" שלה, אמי, גם בגלל טריטוריה נפשית שעל קיומה למדתי, לראשונה באקראי, מרסיסי דברים שאותם שמעתי ממכרה של אמי, שאף היא נשלחה לאותה "צעדת מוות"." (עמ'77-78)

לא אשכח לציין את איכותו של סיפור המקור, "גמדים על הפיז'מה" של רות אלמוג, מתוך הקובץ שלה "תיקון אמנותי" סופרת נפלאה.

שנה טובה וחג שמח!

על מועדון הקוראים שמעתם?

באמצעות מועדון הקוראים של אגרון, הספריות שלנו שומרות על קשר עם הקוראים שלהן הצטרפות לתכנית