תפריט נגישות






 

sheriotHaim  שאריות חיים - תמר הרשקוביץsheriotHaim


-כמה פעמים קרה לכם שלא זכרתם היכן הנחתם את המפתח של המכונית?
-כמה פעמים קרה לכם שלא זכרתם את הקוד הסודי של הכספומט? 
-כמה פעמים קרה לכם שלא זכרתם אם נעלתם את הדירה?
-כמה פעמים קרה לכם שלא זכרתם אם ניתקתם את המגהץ משקע החשמל?
-כמה פעמים קרה להם שהשארתם את הביצים הקשות על הגז ומצאתם סיר מפוחם?
-כמה פעמים קרה לכם שאתם לא זוכרים מאיפה אתם מכירים את האדם שעומד מולכם?
-כמה פעמים קרה לכם שאתם לא יודעים איפה אתם נמצאים?

זה קורה לכולנו השאלה באיזו תדירות?

"אלצהיימר" זו מחלה קשה של מערכת העצבים המרכזית. היא רוצחת ומפוררת את תאי המוח. אותו מוח שאנחנו עמלים לו מהעת שאנחנו יוצאים מרחם אימנו. כל החיים אנחנו ממלאים אותו במידע והנה הופס... ביום אחד זה מתחיל וזה קורה. לאט לאט עולים בשלבי הסולם של המחלה הזו. בשלב הראשון ישנם קשיים בזיכרון לטווח הקצר, בהמשך מתחילים קשיים בהתמצאות במרחב, ובביצוע פעולות עד לשלב הכואב... לא מזהים את האנשים הקרובים לנו. 

מסקרן ולא ברור כיצד המחקרים מוכיחים שדווקא ההידרדרות במצבם של חולי האלצהיימר בעלי בסיס השכלתי גבוה מהירה יותר? מעניין. הרי כל הזמן מציעים לנו לפתור תשבצים, לקרוא ולאמן את התאים הללו???

אלצהיימר זו מחלה המנוונת את המוח, פוגעת בחשיבה, בחוש ההתמצאות והמוטוריקה של החולה, עד שהחולה נעשה חסר ישע ונזקק לסיוע. בשלב שהחולה לא מצליח ללכת, הגפיים משותקים, מתחילים פצעי לחץ, זיהומים, התאבון נעלם, המערכת החיסונית נחלשת ואז מה?...מגיע הסוף!

זו המחלה שאני ועוד רבים אחרים פוחדים ממנה והביזוי שיש בה... אוי... אוי...
זו מחלה שהיא הלוויה מתמשכת!!! 

לצערנו על המוח הרפואה יודעת מעט. אנחנו לא יודעים מה הרגשות של אותו חולה, היושב בכיסא גלגלים, קשור שחלילה אם נתיר את הקשירה, הוא עלול ליפול מכיסא הגלגלים כשק תפוחי אדמה. אנחנו לא יודעים מה אותו איש ואישה החולים באלצהיימר, חשים ומרגישים... כאב, ביזוי, השפלה, אהבה, תשוקה... 

תמר הרשקוביץ מחדדת ומבקשת יחדיו, לתת את הדעת על הרגישות והחמלה, שיש לנהוג באותם חולי אלצהיימר שחיים בתוך בועה משלהם ומול מסך שחור!

בספר "שאריות חיים" מגוללת תמר הרשקוביץ את סיפורו של יצחק. יצחק דור שני לניצולי השואה. רופא מצליח ומקצועי, נשוי לרוזה ולהם שלושה ילדים: רוני, ארי והילה. את ליל הבדולח ושילוחו לאנגליה ברכבת היתומים הוא זכר היטב, אבל כשבנו עמד לפניו הוא לא זכר...

באחד הימים קיבלו רוזה ויצחק מכתב שטלטל אותם. באותו מכתב הייתה הצעה לנסוע לגרמניה, למפגש קבוצתי עם ילדי "הקינדר טרנספורט" – השם חלחל ליצחק – "רכבות הילדים". אותם ילדים שנחלצו מהמוות. ילדים שנקרעו מהוריהם ונסעו ללא מבוגר חם ואוהב לאנגליה במטרה להינצל מהנץ הנאצי. אז, בדיוק אז, יצחק התחיל להתלבט. האלצהיימר כבר התחיל לתת את אותותיו. איך יוכל לעצור את מבול תמונות העבר? האם יעמוד שוב על אותו רציף? האם הוא שוב יחוש כמו בובה על חוט כי כל עוונו היה שנולד יהודי? 

ככל שהדמנציה זחלה והכתה שורשים, רוזה האישה המופלאה הזו, החליטה באחד הימים לאמץ את צוק – כלב רועים, והכלב, הפך להיות הקשר היחידי של יצחק עם הסביבה בשנותיו האחרונות. 

אף אחד לא הבין איך יד בטוחה של ד"ר יצחק המנתח, שחתך בבשר החי בדייקנות ובמקצועיות, לא הצליח עכשיו לקלף תפוז. מה רוזה האישה התומכת אמרה ליצחק שלה שלא הצליח לקלף תפוז? "תפוז אף פעם לא הצלחת לחתוך כמו שצריך... תמיד ניקיתי אחריך, אתה לא זוכר? בחדרי הניתוח הייתה לך מטרה להציל חיים, אז בבית הרשית לעצמך להיות קצת שלומיאל. הכול אותו הדבר, יצחק, דבר לא השתנה." (עמוד 33) 

מידי פעם היו ליצחק זיכרונות עבר. הוא זכר את דברי אמו בטרם נפרדה ממנו: "כשתשכח תהיה משול למת". (עמוד 34). שיצחק התחיל להרגיש שהוא נמצא בהלוויה של עצמו, החיים החלו להיות יותר מורכבים... גופו היה מוטל בתוך כיסא גלגלים, המוח החל לשנות צורה, המבט עיניים הפך בוהה, המילים שמחברות בין בני אדם חמקו ממנו, מהרצאות הוא עבר לקטעי דיבור מקוטעים, ומשם למשפטים לחסרי פשר, עד למילים בודדות או צליל אחד בלבד. 

ככל שחולי האלצהיימר מאריכים חיים הנטל על המשפחה הופך להיות קשה מיום ליום והביזיון קשה מנשוא! ואז גם המשפחה עצמה מחפשת סיוע וכתף. רוזה מצאה! היא השתתפה בחוג למשפחות שקרוביהם חולים בדמנציה וגם כתף. 

תמר הרשקוביץ לא חסה על הקורא, ומציגה אירועים לא פשוטים בבית האבות, ושמה ידה גם על רגישות ואכפתיות של הצוות הרפואי המטפל. בספר תמצאו מספר לא מבוטל של אירועים, בין הצוות הרפואי ליצחק וסביבתו, שמעוררים חמלה וכאב. איפה החסד? האם באמת יש שם רק קליפה במוח ולכן מותר הכול!? 

תמר הרשקוביץ מבקשה וזועקת: 
-מהי ההגדרה המדויקת של התעמרות בחדרי הישע בבתי האבות שחלו במחלה הארורה הזו?
-איך ניתן לשפר את איכות חיי החולים, כדי שתהיה להם סיבה טובה לחיות?
-האם העובדה שאנחנו מניחים להם לחיות כך זו לא התעמרות והתעללות?
-האם צריך להתחיל לפקפק בערך העליון של קדושת החיים בסיטואציה זו? 
-אולי החולה לא סתם מתנדנד? אולי משהו מפריע לו? ולא לשאול למה שיכאב לו? העובדה שתאי המוח נטשו, ואין לו אפשרות להגיד "כואב לי" זה עדיין לא אומר שלא כואב לו!!!

הכתיבה של תמר הרשקוביץ רגישה, נוגעת וכואבת. אני מודה שאחרי שסיימתי לקרוא ישבתי עם עצמי כמה דקות ארוכות והרהרתי ביצחק הרופא ולא רק בו... 

העלילה נוגעת במנעד רגשות וסיטואציות של חיי היום יום, זקנה, מוות, שכול, אהבה ואובדן. 

כשהקים דורון אלמוג מרכז לטיפול בילדים הסובלים מפגיעות שונות לטיפול מכובד ואנושי בחסרי ישע הוא אמר: "אין זה משנה אם הם מבינים ועד כמה הם מבינים, כי אופן הטיפול בהם וצורת ההתייחסות אליהם מעידים קודם כול עלינו ועל הועלם המוסרי שלנו." 

אני מאחלת ומקווה שתמר הרשקוביץ הצליחה ותצליח ולו במעט, להציף את המודעות החברתית לחולי הדמנציה. מי ייתן וזה יביא את כולנו לנהוג יותר בחמלה, דרך ארץ וכבוד, באותו דור למוד ניסיון שילד אותנו לעולם הזה.

לחידוד המסר להלן ציטוט מעמוד 164: 
אומרים שנשמה יודעת מתי היא תצא מן העולם. 
אני מרגיש את זה; כבר מנותק. היום איש אחד בא לבקר אותי.
נרתעתי כשחיבק אותי, אני לא אוהב להתחבק עם אנשים זרים. הוא אמר לי, "אבא, אני ארי. אתה לא מזהה?" 
מאין הוא יודע שלבן שלי קוראים ארי? את ארי אני זוכר. 

אל תוותרו על הספר הזה למרות תוכנו הכואב. המטלטל, הפוצע, המייסר, המדכדך והמעציב... 

בשורה התחתונה: שאריות חיים! כולם מתים בסוף, השאלה היא: איך? 

לי יניני
הוצאת כריכה, פרוזה מקור, 179 עמודים, 2017

 

על מועדון הקוראים שמעתם?

באמצעות מועדון הקוראים של אגרון, הספריות שלנו שומרות על קשר עם הקוראים שלהן הצטרפות לתכנית