תפריט נגישות






חסרי הנחת  חסרי הנחת - לין אולמןחסרי הנחת

חסרי הנחת - לין אולמן

הספר המצוין הזה נכתב ע"י לין אולמן, בתו של בימאי הקולנוע השבדי הנודע אינגמר ברגמן והשחקנית ליב אולמן. לין היא בתו התשיעית של ברגמן, היו לו תשעה ילדים משש נשים. אולמן היא סופרת מוערכת, שספריה תורגמו ל-33 שפות, והספר הזה זכה לביקורות משבחות.

אני מוצאת שקריאה של אוטוביוגרפיות וספרים על יוצרי קולנוע מעשירה את הצפייה בסרטים שלהם. ברגמן עצמו סיפר את סיפור חייו במספר ספרים, בין השאר ב"לטרנה מג'יקה". הסגנון של בתו קצת מזכיר את הסגנון שלו, את יכולת ההתבוננות הנדירה. מעין תמונות קצרות מתקופות שונות בחייה, החל מילדותה. כמו פנס קסם המאיר לזמן קצוב ואז נכבה, כמו קולנוע, כמו הזיכרון. לרוב היא מתיחסת אל עצמה ולהוריה בגוף שלישי, ומכנה את עצמה "הילדה". (קצת מזכיר את דליה רביקוביץ המכנה את עצמה בספרה "באה והלכה" - "בת השש" גם כשהיא אשה בוגרת). הספר מפנה לאלוזיות יפהפיות מהברית החדשה ומכתבים אחרים. וגם, נוכח מאד בספר שהאב (ואולי גם בתו) לא מאמינים במוזה אלא בעבודה קשה.

אולמן מספרת שהאב היה עסוק בקריירה שלו, וילדיו לא עניינו אותו כל כך. האמהות של הילדים דאגו לגדל ולחנך אותם. כשנולדה - הוריה היו נשואים כל אחד לבן/בת זוג אחרת, והיחס אל ה"ממזרה" ולאמה היה שלילי עד כדי כך, שהיה צריך להעביר את אמה לחדר נפרד בבית היולדות. לאחר הלידה הבימאי הגיע בטיסה לבית החולים, נתן לאם טבעת איזמרגד, וחזר לעיסוקיו. מאוחר יותר, היה קשה למצוא כומר שיסכים להטביל את הילדה כיון שנולדה בנישואים לא חוקיים.

אולמן היא הבת התשיעית והאחרונה שנולדה לברגמן,אביה ואמה נפרדו בצער אחרי שלוש שנים, וברגמן נשא לאינגריד, אשה שאהב מאד בגלל מעשיותה, בגיל 74 היא נפטרה ממחלה והוא שקע בצער עמוק, אמר שאין לו אומץ אפילו להתאבד. בניגוד לשאר הנשים, אינגריד לא הייתה אמנית אלא אשה מעשית שטפלה בו ובצרכי הבית שגרו בו בהמרס. ברגמן בקש שגופתה תועבר לקבורה ליד קברו.

ברגמן היה בן 49 כשלין אולמן נולדה. לאחר שהוריה נפרדו, הילדה הובאה כל קיץ למשך חודש אל ביתו בהמרס, ונוצר בינהם קשר מיוחד. הזיקנה לא עשתה איתו חסד רב - בשנתו האחרונה הוא נעזר בכסא גלגלים, התעוור בעין אחת, הרגיש בדידות רבה לאחר מותה של אינגריד, ולפרקים אבד את צלילותו. בקיץ 2006, כשנה לפני מותו בתו יזמה איתו שיחות קבועות שאותן הקליטה, ומאוחר יותר, מספר שנים אח"כ תמללה, והן חלק מהספר. השיחות היו ניסיון להתגבר על הזמן ההולך ואוזל, ועל הזיקנה והתשישות שקפצו עליו.

בפרקי הספר ובשיחות עם האב עולים מוטיבים רבים המוכרים מסרטיו: עונות השנה בשבדיה, ובמיוחד בהמרס, האי בו בחר לבנות את ביתו ולגור בו בזקנתו, החומרה הנוצרית, האגנוסטיקוניות שלו, ההזדקנות, היחס אל האלוהים ואל המוות.

כשסיימתי לקרוא את הספר בפעם הראשונה מיד התחלתי לקרוא אותו שוב. מה שמשך אותי, אפילו יותר מתיאור היחסים עם האב, הוא תיאור היחסים עם האם. גם האם לא הייתה יכולה לזכות בתואר אם השנה. היא הייתה עסוקה בחייה, בקריירה שלה, במאהבים שלה, (תיאורים נפלאים מלאי הומור שלהם), ופחות פנויה לטיפול בבת, שגדלה אצל מטפלות מזדמנות. (שלרוב היו בורחות מהמשימה).

לקשר אם-בת אין מקום מרכזי בתרבות המערבית ובתרבויות אחרות, בניגוד לקשר בין האב לבן. זהו קשר מרכזי בתרבות, ומעניין אותי לראות את הייצוגים השונים שלו: בסרטים של אלמודובר, במלודרמות אמריקאיות, ועוד.

למרות שאמה של אולמן רחוקה מלהיות אם טובה, אין בליבה עליה (או עליו), ואולמן, הכותבת בד"כ על עצמה ועל הוריה בגוף שלישי, נמנעת משיפוטיות. קיפלתי את שולי הדפים שבהם יש תיאורים יפהפיים, יצא שכמעט כל הספר עם אוזני חמור. מצטרפת לבקורת של "אקספרסו" - זוהי יצירת מופת ספרותית.

"הייתי ילדתו וילדתה, אבל לא הילדה שלהם, מעולם לא היינו שלישייה: כשאני מעלעלת בערמת התמונות המונחת לפניי על השולחן, אין בה תמונה של שלושתנו יחד. הוא והיא ואני. הקונסטלציה הזאת לא קיימת" (עמ' 10).

"האהבה השלישית. המקום, המרס, או יאופדאל, כפי שנקרא מאז ומעולם. זה היה המקום שלו, לא שלה, לא של הנשים האחרות, לא של הילדים, לא של הנכדים. זמן מה היה נדמה שאנו שייכים לשם. כאילו זה המקום שלנו. אם נכון הדבר שלכן אדם יש מקום אחד משלו, וזה לא נכון, אבל אילו זה היה נכון, הרי זה המקום שלי, על כל פנים יותר שלי מהשם שניתן לי. לא היה מלחיץ להסתובב ברחבי המרס כפי שמלחיץ להסתובב בתוך השם שלי. זיהיתי את ריח האוויר והים והאבנים, ואת האופן שבו עצי האורן התכופפו ברוח".

(עמ' 10).

"ערב אחד לקח אבי את הצלם שלו למקום שבחר. כאן אולי אוכל לבנות בית, אמר, או משהו כזה. כן, אבל חכה רגע. אמר הצלם, בוא אתי קצת הלאה, אראה לך מקום יותר יפה. אם הולכים לאורך החוף, כפי שעשו באותו היום ב1965, לא מגיעים לקצה הדרך, אין שם כף הבולט לתוך הים, לא גבעה, לא קרחת יער או צוק תלול, שום תצורה גיאוגרפית או גיאולוגית המסמנת שכאן מתחולל שינוי בנוף; החוף הסלעי נמשך עד לקצה האופק, שום דבר לא מתחיל או נגמר. הוא רק נמשך הלאה. אילו שכן המקום ביער ולא על החוף, היו אומרים שאבי נלקח אל לב היער, וכאן, בדיוק כאן, החליט לגור. שני הגברים עמדו שם זמן מה. כמה זמן? לפי הסיפור, די זמן כדי שאבי יגיע לכדי החלטה. אם לנקוט נימה חגיגית, אפשר לומר שמצאתי את ביתי. אמר. ואם רוצים להישמע מבודחים, אפשר לדבר על אהבה ממבט ראשון.  כל חיי חייתי עם הסיפור הזה על בית ואהבה.(עמ' 15).

"נולדתי מחוץ לנישואים, וב1966 אנשים עדין זקרו גבה. לא חוקית. ממזרה. השפה הנורבגית עשירה במילים נרדפות לתיאור ילדים כאלה. זה לא היה חשוב. לא לי. הייתי צרור בזרועותיה של אימא. גם לאבא שלי זה לא היה חשוב. עוד ילד, פחות ילד. היו לו שמונה עוד קודם, והיה לו שם של במאי מהגיהנום (לא לגמרי ברור מה זאת אומרת) ושל דון ז'ואן (ברור לגמרי מה המשמעות). אני הייתי התשיעית. היינו תשעה. אחי הבכור מת כעבור שנים רבות מלוקמיה, אבל באותם ימים היינו תשעה. (עמ' 17).

"בעלה הראשון של אימא נכח בלידתי. הוא היה רופא, ולדברי עמיתיו היה חיוני מטבעו ועליצותו מדבקת. אמא שלי ספרה לי שהלידה לא הכאיבה לה, אבל היא צעקה למען הרושם, ושהוא, כלומר הרופא, רכן מעליה וליטף את שיערה… הוא ידע שהתינוקת אינה שלו, גם הוא וגם אמי מצאו להם בני זוג אחרים, אבל הם עדיין לא הספיקו להתגרש. על פי החוק הנורווגי, הייתי בעצם הבת שלו. התינוקת 2.8 ק"ג, גובה 50 ס"מ, נולדה ביום שלישי - בת של רופא, ובמשך כמה חודשים היה שם המשפחה שלי - או שלה - לונד. (עמ' 17).

"השם שניתן לה היה קארין באטה. שני שמות נשיים. אביה בחר אחד, אמה את האחר. אבל מעולם לא נעשה בשמות האלה שימוש בחיי היום-יום, איש לא קרא לה קארין, איש לא קרא לא באטה, איש לא קרא לה קארין באטה. אחרי שבגרה נשלף צמד השמות הזה רק באירועים חגיגיים, למשל, בעת נישואים או גירושים, כאילו היה סרוויס מהודר. ביום-יום שמה אחר לגמרי.(עמ' 103)

"זו מטפורה?" שאל.

"מה?"

"לפעמים דבר מסוים הוא לא הדבר עצמו, אלא דבר אחר. קוראים לזה מטפורה. מה שאני מתכוון לומר הוא: האם הכיסא מסמל משהו בתוכך? משהו שאת חושבת עליו? משהו שאת חולמת עליו?

"לא, אני חושבת שלא"

"אולי זה כיסא קסמים?"

"לא!" נאנחה הילדה. זה סתם כיסא".(עמ' 123)

""להזדקן זו עבודה. לשכנע את הגוף להישמע למוח, ועם הזמן לשכנע את המוח להישמע לעצמו, להתפלל לחסדי האל. אבא עבר חיים שלמים בזיגזג בין אמונה, היעדר אמונה וספק. פעם אמר: "מצד אחד אני מאמין ששוב אראה את אינגריד, מצד שני אני מאמין שלמות זה כמו לכבות נר" (עמ' 233).

"איש מהם לא ידע לבשל; אולי אחת הסיבות שלא היו מסוגלים לחיות יחד היא שאיש מהם לא ידע לבשל, אני יודעת, זה נשמע מוגזם קצת, אבל איש מהם לא ידע לגהץ ולשטוף רצפות, איש מהם לא ידע כיצד לטפל בילדים, אני לא מדברת על אהבה, הייתה להם האהבה, אני מדברת על העבודה, אני מדברת על המשתמע מהקמת בית ומשפחה, הם היו ילדי הבורגנות, ולמרות זאת בשום פנים ואופן לא היו מסוגלים לחיות את חיי הבורגנות הסקנדינבית המודרנית. והרי הם גם לא רצו. הם רצו להיות חופשיים. הם רצו להיות ילדים. הם דברו על חופש ועל אמנות, אבל חזרו בריצה לתחושת הביטחון ברגע שהלא מודע נעשה מאיים מדי. הם היו ילדי העולם הקטן. אמי ואבי רצו להיות בנים אובדים, שניהם וכשהמסיבה נגמרה רצו לחזור הביתה. או לברוח. או הביתה. או לברוח. הבן האובד הוא האהוב מכולם.(עמ' 254).

"הוא דיבר בלי הרף על האפילוג, אבל האם במילה אפילוג התכוון לשנים האחרונות בגלות מרצון בהמרס, כשהיה בריא ועדיין נסע בג'יפ שלו במהירות מסחררת, או שהתכוון לשנה האחרונה: המחלה, כיסא הגלגלים, העין העיוורת, או שהתכוון לעבודת המוות וללוויה עצמה - זאת איני יודעת. לגבי הלוויה - זו תוכננה באותה יסודיות כמו כל השאר. הפרק האחרון, הג'יג האחרון. הוא כתב ותיקן את הצוואה שלו. הוא חיפש ומצא מקום קבורה. הוא הסתובב בבית הקברות בפורה לבדו ועם שמש הכנסייה, ודן ביתרונות ובחסרונות של אפשרויות הקבורה השונות, תחת עץ או קרוב לקיר אבן, מוקף בקברים אחרים או קרוב לפינה. הוא רצה שאינגריד תיקבר לצידו לאחר מותו, והתחיל לנסות להשיג היתרים להעברת שרידיה ממקום אחר לגמרי בשוודיה. הוא ערך שיחות עם הכומרה המקומית ודן איתה במה שתאמר ובמה שלא תאמר בזמן הטקס. הוא היה כפי שהיה תמיד, מוטרד מהאפשרות שהיא תפתח עסק משלה, ביטוי שהשתמש בו לתיאור שחקנים אשר בזמן ההצגה סוטים מהוראות הבימוי שנקבעו וכאילו פותחים עסק משלהם. יכולות להיות סיבות רבות לפתיחת עסק משלך, אתה רוצה להצחיק את הקהל או להביאו לידי בכי, אולי אתה רוצה אהבה, או פשוט עוד מחיאות כפיים, פעם ביטל הפקה של מחזה מאת מולייר משום שאלסטט חביב המבקרים שלו פתח עסק משלו, ועכשיו עמד מול מצב שבו האפשרות לבטל את החגיגות היו מוגבלות, וזאת בלשון המעטה." (עמ' 288)

"אינגמרי, הבכורה מכל האחים והאחיות, התקשרה לכל חנויות הפרחים בוויסבי והבהירה שהמשפחה רוצה רק פרחים אדומים על ארון המתים ומסביבו. אם מישהו רצה, למשל, לשלוח פרחים צהובים או ורודים או סגולים, על סוחר הפרחים האחראי למנוע זאת.

אמה של אינגמרי, אלסה, הייתה אשתו הראשונה של המנוח. היא מתה ולא תוכל לבוא לכנסייה. אלן, אשתו השנייה של המנוח, ואם ארבעת מילדיו, כבר מתה גם היא. אלסה ואלן היו כוריאוגרפיות, רקדניות, שחקניות ובמאיות. גון, אשתו השלישית של המנוח ואמו של אחי הטייס, לימדה שפות סלביות ועבדה כמתרגמת של מחזות וספרות יפה מיגוסלביה ומרוסיה, בין השאר תרגמה את המחזה "הוא הסיבה לכל" של טולסטוי. גם היא כבר הלכה לעולמה. אשתו הרביעית של המנוח, קבי, אמא של דניאל, נכחה בכנסיה, וכך גם אמי. (עמ' 331).

קריאה נעימה!

אסנת פיינזילבר ברדה - מרצה לקולנוע

על מועדון הקוראים שמעתם?

באמצעות מועדון הקוראים של אגרון, הספריות שלנו שומרות על קשר עם הקוראים שלהן הצטרפות לתכנית